חשוב לי להישאר חזקה 

חשוב לי להישאר חזקה

אילנה בכר*

אף אחד לא יוצא מהבית. לא פותחים חלונות. אין יציאות ואין כניסות מהבית. שלא לדבר על חיי חברה שנדחקו לצד. פחד. דאגה. לחץ. אזעקה. ניילונים ומסקינג טייפ לאורך החלונות והדלתות, זוכרת? כך היה במלחמת המפרץ בשנת 1991. הפחד השתלט עליי. הוא ניהל אותי ואת חיי המשפחה שלי.

מבצע צוק איתן 2014. אמא לשתי בנות. פותחת חלונות. יוצאת מהבית. הבנות בגנים עם ממ"ד. אזעקה. דאגה. הפחד מנסה לגדול, הפחד מנסה להשתלט שוב, הוא מנסה לתפוס מקום רחב יותר אצלי בחיים. עכשיו בדיוק כמו אז הוא קיים ועוד איך קיים. אני מבינה שהפחד יכול לגדול  אם אני רוצה. אני מבינה שלהיות בפחד ישתק אותי ואת הבית. אני מבינה שלהיות בפחד יגביל את התפקוד שלי ואת העשייה שלי. ואת זה אני רוצה למנוע.

רק מילה אחת

אז היום אני שומרת כמה שאפשר על שגרה בתוך הטירוף הזה. היום כאימא אני חייבת לשמור על השפיות. קל להיגרר אל תחושת הפחד מהלא נודע, מהמסוכן והמאיים. אבל אני יודעת שאם אני יוסיף את המילה "רק" לפני המילה פחד, הפחד יקטן. הוא יקטן משמעותית.

החרדות שהתפרצו אז במלחמת המפרץ, מלוות אותי במהלך החיים במצבים רגישים וגם בימים אלו בהם העורף הפך למטרה ויש סכנה גם לחיילים הנלחמים בחזית. לכן אני עושה כל מה שאני יכולה כדי לחיות עם הפחד, לדבר עליו עם הבנות שלי ועם זאת להמשיך כרגיל  כמה שאפשר.

לא לטעות. בתוך עמי אני חיה. אני יודעת מה קורה בחוץ. שומעת את הבומים במהלך כל היום. כשיש אזעקה אני נבהלת. במהירות קוראת למי שנמצא בבית ונכנסת לממ"ד. גם היום הפחד קיים אבל מקבל צורה אחרת. גם היום אני מגלה אחריות ולא מתגרה בגורל, נשמעת להוראות פיקוד העורף.

הזיכרון מיד חוזר

והנה עוד יום של מלחמה שבה השכול מגשש באפילה. הוא מורגש לפני שהוא מגיע, הוא באוויר, הוא נוגע ולא נוגע. השמועות מתחילות לרוץ וכולם כבר מצרפים חלקי שמועות והגלגלים מתחילים לעבוד. הגרון נחנק מלדבר, הדמעות יורדות מהפחד לשמוע את מה שעומד להיאמר.                              

אני מנסה להרחיק את הכאב, לא לקבל אותו, לא להיזכר שוב במה שאי אפשר לשכוח. הידיעה שמשהו קרה לחיילים ששמרו עליי - עלינו משתקת. החשש לא נותן מנוח.

ואז זה מתחיל לגעת במקומות כואבים ומוכרים וזה מתפרץ כמו סכר ולא מפסיק, הכאב, הדמעות והזיכרונות מאותם רגעים שבהם נהרגו שבעה חברים שלי לפני 20 שנה.

יש אנשים שמצליחים להישאר עטופים בהגנה ולא לתת למה שקורה מסביב להשפיע עליהם. גם אני משתדלת לחיות כך ביום יום, עד שזה נוגע בחייל שנפל. זו הבטן הרכה שלי. הבטן הרכה של מי שחי במדינה הזו ומכיר את הרגע הזה שבה מתקבלת הבשורה שמשנה את החיים של אותן משפחות שכולות. הבטן הרכה של מי שמכיר מקרוב מה עושה השכול למשפחות שכולות. כמי שמכיר מקרוב את החברים שנשארים מאחור עם הסיפורים. כמי שמכיר מקרוב את מי שמעורב בתקריות. ברגע הזה הלב עצוב וכבד, הכאב לא עובר ורק הזיכרון נשאר.

עם זאת גיליתי שהיום,אני מרשה לעצמי להישבר בכדי שאוכל להמשיך הלאה. כאימא אני חייבת לעשות הכל כדי להתגבר ולא ליפול. כדי לא לתת לפחד לנהל אותי, כדי למשוך אליי כוחות אחרים. כוחות של תקווה. כוחות של עוצמה. כוחות של אימא שחייבת לשמור על שפיות בכדי לשמור על הבנות שלי. זו משימה לא קלה, אבל בעיניי זו סיבה מספיק טובה לבחור ולהישאר חזקה.

תנחומיי למשפחות השכולות. אני מחזקת את החיילים שבחזית ואת כוחות הביטחון ששומרים עלינו. תחזרו הביתה בשלום, אמן.

 אז איך את מתמודדת ? 

אתן מוזמנות לשתף אותי ואני אשמח לענות עלכל שאלה או בקשה

הכתבה כתובה בלשון נקבה, מיועדת לשני המינים.

• מומחית להתפתחות תינוקות בקבוצות ובפרטי.
• מנחת סדנאות ליווי התפתחותי בתנועה, מדריכת עיסוי תינוקות.
• אילנה בכר נייד 052-2974122
• פייסבוק  https://www.facebook.com/ilana2el